נפש עדינה- הקפקאיזם החדש של סרגיי לוזניצה

16 יולי 2017, 07:00 | טל רז

"נפש עדינה" או ייצור עדין בתרגום ישיר מאנגלית, (Krotkaya), שהובא ונכלל השנה בתכנית האמנותית של פסטיבל ירושלים, הוא סרטו העלילתי השלישי של הדוקומנטריסט האוקראיני, סרגיי לוזניצה, (אחרי הסרט "השמחה שלי" ו"בתוך הערפל"). סרגיי לוזניצה מוכר יותר בזכות אסופת הסרטים התיעודיים שיצר בעשרים שנים האחרונות.  פסטיבל דוקאביב אירח השנה את סרטו התיעודי האחרון- "אוסטרליץ"(2016 ,Austerlitz) שכבר הספיק לככב בכל הפסטיבלים הנחשבים בעולם (a Biennale di Venezia, DokFest Leipzig, IDFA, TIFF). "אוסטרליץ", צולם בכניסה למחנה הריכוז זקסנהאוזן בגרמניה, לצד השלט “Arbeit macht frei” (״העבודה משחררת״). באוטרליץ מתעדת המצלמה שלו בפשטות ובדייקנות מושלמת את האגביות, הנתק, הטריוויאליות של תיירות השואה. "אוסטרליץ" הוא, ללא ספק, אחד הסרטים המעניינים שראיתי בדוקאביב השנה, מה שממקם היום את לוזניצה בראש רשימת הבמאים המועדפים והמוערכים והאהובים עלי יחד עם יורגוס לנטימוס, אנדריי זוויאגינצב וכריסטיאן מונג'יו.

"קרוטקאיה" שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון, גרף לא מעט שבחים מצד מבקרים. הסיפור הקפקאי שבחר לוזניצה לספר מתרחש באחד האזורים הפרובינציאליים והאזוטריים של אוקראינה. העלילה עצמה פשוטה ומגוללת את סיפורה של אישה צעירה (ללא שם) הנשואה לגבר המוחזק במתקן כליאה מרוחק וסגור בגין עבירה שביצע. האישה מבקשת להעביר חבילה בצורת ארגז לבעלה ונתקלת בקשיים ביורוקרטיים. כשהיא לא מצליחה להעביר את הארגז עם הפרודוקטים דרך רשות הדואר המקומית, היא יוצאת למסע לעבר העיר בה ממוקם אותו מתקן כליאה.

 

סרגיי לוזניצה לקח סיפור קפקאי קלאסי והפך אותו ליצרה אמנותית מופתית של צחוק וכאב. הגיבורה בעלילה היא בעצם הצופה שפוגש את אותן דמויות מורכבות (שנמצאות בכל מקום) ונאלץ להתמודד איתן. חלק מהסיטואציות שהוצגו יכולתי בקלות לתרגם לסיטואציות שאני נתקלת בהן מול אנשים רנדומאלים.

 

 

"נפש עדינה", הוא אחד הסרטים היפים שראיתי בשנים האחרונות. כל קומפוזיציה נבנתה והורכבה באופן מדויק ומחושב להפליא, כל שוט וסצנה מצולמים בהקפדה יתרה החל מסיקוונס הפתיחה בה ניצבת האישה מול ביתה המרופט והמתפורר בכפר בו היא מתקיימת ועד האופן שבו היא חותכת את הלחם וסועדת ארוחת-ערב, מחליפה בגדים, בוחנת את המוצרים בחבילה שהיא מבקשת להעביר דרך כותלי הכלא וכיוצא בזה. הדיאלוגים והשיח בין הדמויות ואל הדמויות שנון ומצחיק ועצוב עד כדי כך שמצאתי עצמי במצב לבילי שבו אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. התחושה העיקרית שעוברת לצופה באופן כמעט ישיר ומוחלט היא תחושתה של הגיבורה ששרויה בחוסר אונים מול החברה, השלטון, הביורוקרטיה ואנשים שלא רוצים בטובתה.

 

יש בסרט הזה מכלול שלם של אלגוריות, סמלים ומטאפורות, פולקלור אוקראיני ומנעד רחב של דמויות שוליים פריפריאליות שלא היו מביישות מחזה של חנוך לוין. העלילה מצחיקה עצובה ומזעזעת באותה עוצמה. קטעי השיח וחילופי הדברים בין הדמויות השונות מבדרים, גם האופן שבו מנהלים הדברים- משעשע-עצוב. מצאתי עצמי מתגלגלת מצחוק לפרקים בסרט שאורכו 143 דקות. יחד עם הצחוק תחושות רבות של חוסר אונים, הזדהות עם הגיבורה, מחנק ודמעות.     

 

אחד השיאים של הסרט מגיע לקראת סיומו בסצנה המתארת ועידה שהתכנסה ובו נוכחים כל הדמויות שהגיבורה פוגשת לאורך המסע שלה. סצנה סוראליסטית ומטרידה בה הדמויות מנסות להסביר את עצמן בפני הגיבורה. מיד אחריה מגיעה אחת הסצנות הקשות והאלימות שנתקלתי בהן לאחרונה בקולנוע- סצנת של אונס קבוצתי שהותירה אותי עם תחושה קשה של מחנק ודמעות.                                       

 

איני יודעת אם הסרט יופץ השנה בבתי הקולנוע בארץ ולכן מאוד ממליצה לעשות מאמץ ולהגיע לראות אותו.

ההקרנות הקרובות במסגרת הפסטיבל-

 17.07.16 19:15 לב סמדר

21.07.16 יס פלאנט

טל רז CinemaTalk | סינמטוק

© 2016-2018 

תל אביב-יפו