נולד בדיר יאסין', שזכה בפסטיבל ירושלים בציון לשבח על הבימוי הטוב ביותר, הוא סרטה התיעודי החשוב והמטלטל של הבמאית נטע שושני אודות הטבח שנעשה בכפר הערבי ממערב לירושלים, לפני כ- 70 שנים, בעיצומה של מלחמת העצמאות. שושני מצליחה, בדוקומנט המטלטל שיצרה, 'להעיר מחדש את המתים', שכן, דרך זיכרון וטראומה, מצטייר לו נארטיב סיפורי אודות הכיבוש והמאורעות הקשים שכבר הספיקו להיטשטש בזיכרון האישי והקולקטיבי- ישראלי.

 

העבודה על הסרט נמשכה כמעט עשר שנים, שבמהלכם חקרה, צילמה ותיעדה, שושני, את אותם הנפשות הפועלות, לוחמי ארגון הימין- האצ"ל והלח"י, שלחמו במערכה וחלקם אחראים לטבח של עשרות אזרחים פלסטינים חפים מפשע. הסיפורים והעדויות מצמררים- אדם שגופתו נמצאה קשורה וחרוכה לגזע עץ, אישה שערפו את ראשה, נשים וילדים שהועמדו בשורה ונורו בזה אחר זה, ביזה של חפצים ופרטי לבוש שונים, תמונות של עשרות ילדים שהתייתמו מהוריהם, רימוני יד שמושלכים לעבר מבנים בכפר ובתי מגורים, ערימות של גופות, ואיברי גוף שנזרקים באוויר. 

 

'נולד בדיר יאסין' מהווה מסמך היסטורי מרתק ושיעור חשוב בתולדות הצנזורה, שכן, מדינת ישראל דחתה את העתירה לבג"צ, שהגישה שושני באמצעות עורך דינה, נדב עשהאל, והטילה צו איסור פרסום על גנזך הצילומים והעדויות שנגבו לאחר הטבח בטענה שמידע זה עלול להזיק לקשרי החוץ של המדינה. בהמשך נאמר והורה לחלק מהמרואיינים והמשתתפים בסרט שאינם רשאים להמשיך להצטלם ולהתראיין לסרט זה.

 

פולמוס

מאורעות דיר יאסין נתונים עד היום במחלוקת בין אם מדובר בלחימה הכרחית לצורך קיומה של מדינה או בין אם מדובר בכתם שחור על כבודה של האומה העברית:"זאת היתה תחושה של הרג ניכר, שקשה היה לי להסביר לעצמי שהוא נעשה מתוך התגוננות. הרושם שלי היה יותר כלפי טבח, מאשר דבר אחר. אם מדובר בהרג של אזרחים חפים מפשע, אז אפשר לקרוא לזה טבח", אומר בריאיון (שלא הוכנס לסרט) פרופ' מרדכי גיחון שהיה קצין המודיעין של ההגנה. "אתן בכלל לא שמות לב שאתן יושבות לבד בחדר עם טרוריסט, עם החמאס היהודי של 1947... הדלת פתוחה אם את צריכה להימלט..." צוחק שמעון מוניטה, מי שהיה מרגל ההגנה בלח"י. בניגוד לעמדות אלו, קיימות אצל חלק מהמרואיינים גם תחושות גאווה ושליחות-"עד היום האף שלי בשמיים שהייתי חבר מחתרת ולקחתי על עצמי את העול הזה והצלחתי לגרש את הבריטים... והצלחתי לנצח את הערבים... כולם ברחו בגלל דיר יאסין, לו היו אז עוד שלושה ארבעה דיר יאסינים בארץ ישראל, לא היה נשאר עוד ערבי אחד בארץ״, אומר בן-ציון כהן חבר אצ״ל...הם עלו בלי שדחפו אותם...המסקנה שלא היה טבח.. לא היה הרג... זה גורל של מלחמה".

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

שעת הדמדומים היפה והפסטורית צובעת את ההיסטוריה וההווה של המקום. 

 

ואלס עם יאסין

הסרט מטפל ברגישות ובזהירות בנושא זיכרון וטראומה בשני מישורים מקבילים- זיכרון וטראומה אישית מול זיכרון וטראומה קולקטיבית דרך חלוקה לחמישה פרקים שמאפיינים גם את האישי וגם את הקיבוצי- אופוריה, מגלומניה, טראומה, פוסט טראומה ומצב כרוני.

 

לאורך הצפייה בסרט, התקשיתי שלא לעשות הקבלה ישירה לסרטו הביוגרפי והמונפש של ארי פולמן ('ואלס עם באשיר', 2008), שגם הוא עוסק בזיכרון וטראומה ובטבח של אזרחים חפים מפשע שאירעו במהלך מלחמת לבנון הראשונה- מאורעות סברה ושתילה. הטבח, אמנם, נעשה, בידי אנשי הפלנגות הנוצריות, אך ישראל נתפסת עד היום כמי שהתה מעורבת, בעקיפין, ואחראית על הרצח של מאות פליטים- צה"ל שלט באזור והפלנגות נכנסו למחנות באישורו. שני הסרטים עוסקים בחוויות סובייקטיביות של לוחמים ובפוסט טראומה של מלחמה. כמו בסרט של פולמן, גם כאן, קטעי ההיזכרות הסובייקטיביים נשזרים בתוך הטראומה הקולקטיבית. ארי משתמש באנימציה כדי להמחיש את הזיכרונות הטראומתיים של חייליו ואילו נטע עורכת ראיונות מצולמים ובכך הופכת את סרטה למסמך עיתונאי חשוב ונועז. בסוף הסרט 'ואלס עם באשיר' מופיע קטע ארכיוני מצולם של מחנה הפליטים בסברה ושתילה, תיעוד שנטע לא זכתה לשזור בתוך הסרט בשל צנזורה (ארכיון צה"ל: "תמונות של טבח את גם ככה לא תראי. זה סגור לציבור").

 

האישי מול הלאומי

'נולד בדיר יאסין' נפתח בסיפור הטראומה והזיכרון האישיים של דרור ניסן שאמו חנה נוסין התאשפזה בבית מרפא לחולי נפש, (היום בית- חולים ממשלתי כפר שאול), שהוקם בשנת 1951 על חורבותיו של הכפר הכבוש ומהווה עד היום סמל נורא וטראגי למלחמה.

 

חנה שהתה באשפוז משנת 1953 ועד למותה. היא נכנסה להיריון בזמן האשפוז וילדה את דרור בשנת 1967, דרור נלקח ממנה מיד לאחר הלידה. הסרט פותח וסוגר באותו ציטוט הלקוח ממכתב שכתבה לבנה ובעצם כך סוגר שני מעגלים- מעגל פנימי (הסיפור האישי) ומעגל חיצוני, רחב יותר (הסיפור ההיסטורי), כשבסיומו של הציטוט מסקנה: "בן שלי, אל תבוא לבקר אותי אף פעם. אני לא רוצה שזה יקרה לך ואני יודעת שאמא מעבירה תמיד לילדים שלה את מה שהיא היתה. תבטיח לי בן שלי שתישאר רחוק, שתשכח אותי. אל תבוא לכאן בחיים של זה מקום רע". אמירה שלעצמה מאוד סימבולית וכזו המחברת בין האישי לקולקטיבי. גם שמו של דרור מאוד סמלי למהות המקום, הטראומה והרצון להדחיק,'לשחרר' ו'להשתחרר' ממנה. "כאן חולי נפש. זה המקום המתאים זו המצבה המתאימה" אומר מאיר פעיל שהיה בשירות הידיעות של ההגנה, בהצביעו על המקום שהפך מיד אחרי למרכז לבריאות הנפש.

 

נותרתי חלוקה בדעותיי, עד לרגע זה ממש, באשר להקבלה בין האישי לקולקטיבי. אני חושבת שהראיונות מספיק חזקים וחשובים לעמוד כיצירה עצמאית תיעודית ולשמש כמסמך היסטורי. אני רק יכולה להניח שההשוואה בין העבר להווה היתה חשובה והכרחית ליוצרת הסרט כדי להעניק לצופיו נופך יותר אישי והזדהותי. "נשמרה פה רציפות טראגית. קורבנות יצאו מכאן וקורבנות נכנסו לכאן" אומר דרור ניסן בסרט.

 

עבודותיה הקודמות גם סובבות גם המוות או הנפשי (הסדרה התיעודית ביקור- בית), ייתכן שזהו נושא שמעסיק אותה ולכן שילבה אותו בתוך הנבירה האמיצה בהיסטוריה.  לא ניתן להתעלם לחלוטין מהתפקיד והסמל שיוחס לאזור לאחר המאורעות.

 

שורה תחתונה: הרבה מאמץ והשקעה ניכרים בעבודתה של נטע שושני על הסרט. חרף ההתנגדויות והסירובים, הכעס והאמוציות שסרטה עורר, היא הצליחה, בסופו של דבר, ליצור מסמך כל-כך חשוב ורלוונטי. בצעה תחקיר אמיץ, מעניין מרגש, מעורר מחשבה ומרתק שחובת הצפייה בו חלה על כולם. נטע מצליחה להעביר את הצופה את הטלטלה והזעזוע שנושא כזה מעורר. הסרט שב ומזכיר את כוחו וחובתו של הקולנוע לבקר ללא פחד וללא גבולות את החברה שבתוכה הוא נוצר.

 

מחר ישודר הסרט בבכורה טלוויזיונית בערוץ 8 של הוט בשעה 21:00. הסרט גם יהיה זמין לצפייה בהוט- VOD. מחודש ספטמבר יחלו הקרנות רציפות בסינמטקים השונים.

​

​