על החיים ועל המוות

24 יולי 2017, 08:00 | טל רז

"משפחה" הוא סרטה השלישי הארוך (אחרי ג'ו+ בל וסופעולם) של הבמאית, התסריטאית והיוצרת רוני (ורוניקה) קידר שגם מככבת בסרט בתפקיד הראשי בדמותה של לילי. הסרט הוקרן לראשונה במהלך יולי 2017 במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים (להוציא הקרנות אקדמיה שקדמו לערב הבכורה בירושלים). הסרט זכה בפרס הקרן לירושלים עבור מוזיקה חדשה ומקורית שהלחינה דפנה קינן (לשעבר 'דפנה והעוגיות'). כמה שנים קודם לכן, זכה התסריט של "משפחה" במקום הראשון במיזם 'החממה' של סם שפיגל לקולנוע בינלאומי בירושלים. 'החממה' משמשת, דה פקטו, מערכת תמיכה ליוצרי קולנוע מצטיינים מישראל ומרחבי העולם, המסייעת להם לממש את סרטם הארוך הראשון והשני.

 

חודש לפני הבכורה בירושלים, הוקרן בפסטיבל הסטודנטים במסגרת תחרות הסרט העצמאי הקצר סרטה "האישה שרצתה להרוג מישהו" אודות אישה (חן יאני) המחליטה לעשות סדר בעולמה הכאוטי ו'לקחת את החוק לידיים'. נדמה שהסרט הקצר הוא טיזר לסרט הארוך שצילמה בארבע שנים האחרונות- 'משפחה' שגם נושאו המרכזי סובב סביב אותו רצון ודחף קמאי לרצוח ולהרוג מישהו או משהו ובמקרה זה את כל המשפחה.

 

קידר מוכרת בעיקר בזכות שני סרטיה האחרונים ( ג'ו+ בל וסופעולם) אבל בשנה האחרונה היא הספיקה לעשות ולהשתתף בלא מעט פרויקטים אחרים. במקביל ליציאת הסרט- קידר כתבה סדרת רשת 'בטיפלול' הנשענת על פורמט הסדרה המצליחה של חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן ("בטיפול"), ומהווה אינטרפרטציה מקורית, ייחודית ומצחיקה לחוויות ולקשר שבין מטפלים ומטופלים. נושא הטיפול חוזר על עצמו בעבודות שלה כמו גם התנטוס, החרדה והעיסוק העקבי במוות. באחד הראיונות שערכה וכתבה נירית אנדרמן לעיתון "הארץ", מסבירה רוני את הרומן המתמשך שלה עם המוות: "גיליתי אז מה זה לאבד חברים... למדתי שאנשים זה דבר נזיל ומאז אני מתעסקת הרבה עם מוות. כל דבר אצלי עומד למות תיכף, אין שום דבר שאפשר באמת לבטוח בו ולהיאחז בו". 

 

רוני כתבה, ביימה ומשחקת בתפקיד הראשי בסרטה החדש ונראה כי  גל חדש של נשים יוצרות פוקד את תעשיית הקולנוע בישראל בתקופה האחרונה, החל מקרן ידעיה ("אור"), נטע-לי בראון, עלמה הראל ("LoveTrue") ועד במאיות כמו מייסלון חמוד, הדס בן ארויה ("אנשים שהם לא אני") ועוד. היום, יותר מאי פעם, אפשר לראות במאיות שגם כותבות ומפיקות את סרטים של עצמן. 

 

עלילת הסרט מתרחשת במקום אחד, (בתוך הבית), בזמן ומקום לא ידועים (גרמניה-ישראל). באווירה פרוביזורית זו היא משרטטת קווי מתאר לסיפור משפחתי קודר, אפל, ופתולוגי אודות אב ואם המתנערים מתפקידם ומדגימים בגאווה את התפוררות התא המשפחתי- אב (אלי דנקר) שעסוק בעיקר בעצמו (וברומן שלו עם המזכירה), אמא (יבגניה דודינה) שמכורה לבנזודיאזיפינים ואנלגטיקה שונה, סיגריות ואלכוהול, אחות (חן יאני) לא יציבה, אבדנית ואכזרית כלפי כל מי שנקלע בדרכה ואח אחד (אריה הספרי) מתוסכל המשתמש באחותו ככלי לפורקן מיני. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סרטה החדש של רוני קידר משרטט דיוקן משפחתי אוונגרדי, מקורי ושונה מכל מה שראיתי בזמן האחרון. הצילום המדויק של כריסטיאן האק לוכד רגעים יפהפיים ומטרידים כאחד, אודות פתולוגיה של משפחה אחת. הרעיונות האפוקליפטיים והיצירתיות והשנינות הרבה סוחפים את הצופה לתוככי הסוף המר של העלילה ושל הדמויות. 

 

נראה כי נחשול של יצירתיות ותעוזה פוקדים את יוצרת הסרט. רחוקה מהנורמות השמרניות, היא הולכת עד הסוף בסרט החדש, שוברת מוסכמות, שוחטת פרות קדושות ומתעסקת בנושאים הכי כואבים וקשים בחברה הישראלית- אלימות, גילוי עריות, אובדנות ומוות. את כל אלה היא עוטפת בהומור שנון ואמצעי מבע קולנועי מרשימים במיוחד. כל קומפוזיציה על הסט בנויה בדיוק מושלם עם הקפדה יתרה על הפרטים, הצבעים, המנח והמצג. לכל חפץ יש משמעות סמלית. בסרט יש מעט מאוד דיאלוגים והוא מלווה בקריינות של הגיבורה. עקרו בטירוף שבו נמצאת לילי ושאר הדמויות. כל דמות אוחזת בטירוף משלה. לכל אחת מהדמויות יש תשוקה עזה למוות של עצמה או של האחר. המוות ב"משפחה" הוא סוג של פתרון למצוקה והכאוס והוא גם דלת מעבר למקום לא ידוע (במקרה של לילי אל תחנת המשטרה).

שורה תחתונה: שנון, סוחף ושונה מאוד ממה שראיתי עד כה. לא לפספס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טל רז CinemaTalk | סינמטוק

© 2016-2018 

תל אביב-יפו