לא פה לא שם بَر بَحَر

06 מאי 2017, 09:00 | טל רז

בשבת האחרונה, צפיתי בסרט הביכורים של הבמאית והתסריטאית הישראלית- פלסטינית, מייסלון חמוד, "לא פה, לא שם" (מערבית: "ים יבשה") שגרף לא מעט תשבחות, פרסים (סבסטיאן, הפרס ליבשת אסיה של NETPAC, פרס דני לרנר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, YAPIMLAB, פרס הנוער של EROSKI, ו-IFP) וביקורות (ראש עיריית אום אל-פאחם, חאלד חמדאן, גינה אותו וקרא להחרימו, ואת חמוד עצמה כינה "כופרת").

 

הסרט הוקרן בחצר רומנו, בחסות קולנוע לב והתדר באירוע שווה במיוחד, "לא פה, לא שם- שבת בתדר", שהתחיל בשעה 16:00 ונמשך כל הערב והלילה, וכלל ליין-אפ תואם של הופעות (QARAR,PNGWNG), תקלוטים (סנא ג'מאליה, תמנה רוז, עלמה מרים כץ, ריאד סלימן, ג'אזאר) ושידורים של להקות ומוזיקה ערבית עכשווית שעטפה, בין השאר,  את הפסקול האקלקטי והמקסים של הסרט:

 

 

 

 

 

נראה כי גל חדש של נשים יוצרות פוקד את תעשיית הקולנוע בישראל בתקופה האחרונה, החל מקרן ידעיה ("אור"), טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"), נטע-לי בראון, עלמה הראל ("LoveTrue") ועד במאיות כמו מייסלון חמוד, הגר בן אשר ("משעולים") עילית זקצר ועוד. היום, יותר מאי פעם, אפשר לראות במאיות שגם כותבות ומפיקות את סרטים של עצמן. אם עד היום, ה"קולנוע של נשים" התרכז בנושאים של אונס אלימות בית ומשפחה, היום, המבט הנשי קצת אחר ומציג את הנשים כחזקות, עצמאיות ומשוחררות באופן שלא נראה קודם על מסך קולנוע.

 

חמוד היא במאית צעירה, בוגרת מחלקת הקולנוע ב"מנשר לאמנות". זהו סרטה העלילתי הראשון באורך מלא אחרי שני סרטים קצרים שכתבה וביימה. סרטה החדש מתאפיין באסתטיקה וברגישות נשית המעידה על הפניית עורף לא רק כלפי המסורת הקולנועית הישראלית אלא גם כלפי מערכת הערכים הדומיננטית בישראל שהתעצבה במשך השנים כמערכת ערכים גברית מיליטריסטית ולעיתים אף שוביניסטית. סצנת האונס או כפיית יחסי מין על נור בידי הארוס שלה ממחישה את המיזוגניה והפטריארכיה בחברה הישראלית. האישה משמשת כלי לסיפוק צרכיו המידיים של הגבר. האם שילובה של נור, דמות חלשה וכנועה, היתה הכרחית להנעת העלילה וליצירת דיוקן של דור נשי-ערבי חדש?

 

עד היום, הורגלנו כצופים, בסיפורים אודות נשים קטנות, חלשות, תלותיות המדוכאות בידי הפטריארכיה כמו למשל בסרטה של עילית זקצר "סופת חול" שמתארת את החברה הבדואית השמרנית בישראל או "בסרטה של מהא חדג' "עניינים אישיים" המציגה את אשתול של סאלח- נבילה (סנאא שואהדה) הכנועה ומסורה שעסוקה כל היום בבישולים ובצפייה בטלוויזיה. נראה כי גל חדש של במאיות ישראליות מבקש לשנות ולערער את תפיסת העולם הזו המציגה את הנשים קטנות וחסרות חשיבות. בסרטה של מייסלון, הנשים לא עוד מופיעות בשולי הנרטיב, הן אינן דמויות משניות או פאסיביות- הן במרכז וסביבן נעה כל העלילה. מייסלון דאגה שכל הסצנות יכללו שיח נשי ובכל דיאלוג תהיה לפחות דמות אישה אחת.

 

השקפת עולמה ומבטה הפמיניסטי מוצגים דרך סיפורן של 3 צעירות פלסטיניות (לילא, סלמה ונור) המתגוררות בליבה של סצנת האנדרגראונד התל אביבית, כשהן נאלצות להתקיים בתוך הפער של "לא פה ולא שם"- מצד אחד המשפחות והחברה הערבית בצפון הרחוק, המבטאת, בין השאר, את השמרנות, הדיכוי והפטריארכיה, אותה חברה המצפה מנשותיה להיות כנועות, חסודות, צנועות, מסורות וצייתניות ומעברו השני של המתרס תל אביב הליברלית והצבעונית במלוא עוצמתה- ריטלין, ג'וינטים, אהבות ורגשות של נשים אל נשים, מסיבות, בילויים, ברים וחיי רווקות המשוחררים מכל עכבה ומוסכמה חברתית שהכרנו. לילא, סלמה ונור מתקיימות במתח תמידי שבין הרצון להתאים עצמן ולהשתלב בסביבה החדשה לבין המקורות, הקיים והמוכר. כל אחת מהדמויות מרגישה צורך לסגל את מנהגי החברה החדשה המתירנית, הסוערת ושופעת הגירויים של העיר הגדולה.

 

הסרט מעמיד במרכזו, בראש ובראשנה, את נושא האחווה הנשית. שמו העברי של הסרט המנוסח בלשון השלילה "לא.. ולא", מדגיש וממחיש את המתח ופער בין המצופה לקיים אצל כל אחת מהדמויות. נושא הפערים נוכח מאוד בסרט- פערים בין מגדרים (כי קודם כל ולפני הכל זה סרט פמיניסטי שנכתב ובוים ע"י אישה ושלוש הגיבורות בסרט הן נשים), פערים בין לאומים (קיים באופן סמוי ולא חלק עקר מהשיח), פערים בתוך קבוצות שונות בחברה (הטרוסקסואליות ללהט"ביות), פערים בין קודש לחול בין "פה לשם".

 

יצירתה הקולנועית, האמיצה ופורצת הדרך, משרטטת דיוקן אישי (ספק אוטוביוגרפי) של סצנת חיי הלילה של תל אביב. אפשר לומר שייתכן שיש בסרט זה ייצוג של דור שלא הכרנו עד כה בקולנוע הישראלי-פלסטיני. נושאים משניים שעולים מתוך הסרט בצורה גלויה או סמויה מן העין דנים באתנוצנטריות של היחיד בחברה או גזענות כלפי לאום מסוים, ניסיון היחיד לאמץ תרבות וסביבה חדשה.

טל רז CinemaTalk | סינמטוק

© 2016-2018 

תל אביב-יפו