מיסטר גאגא- דוקו- דאנס מרגש ונדיר

18 מאי 2017, 18:00 | טל רז

"אני לא זוכר שאי פעם חשבתי שאהיה רקדן או כוריאוגרף. או שמישהו אחר אמר לי את זה. אבל באותו הזמן הייתי הרקדן". אוהד נהרין

 

השבוע הוצגה בסוזן דלל בתל אביב בכורה עולמית ליצירתו החדשה של הכוראוגרף אוהד נהרין ולהקת בת-שבע: "ונצואלה", שבה חוקרים נהרין והרקדנים את הדיאלוג הסבוך בין התנועה לתוכן ואת הקונפליקט הנוצר ביניהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך מופע הבכורה החדש של בת-שבע: "ונצואלה"

 

אוהד נהרין מוכר כאחד מן הכוריאוגרפים החשובים בעולם ועבודתו נמצאת בשורה הראשונה של העשייה בתחום המחול העכשווי. מאז שהתמנה למנהלה האמנותי של להקת בת־שבע ביסס נהרין את מעמדה כאחת מלהקות המחול הבין־לאומיות האהובות והמוערכות ביותר בעולם. בהמשך ליצירתו החדשה שראיתי השבוע, השלמתי חובה ישנה וראיתי את הדוקו-דאנס המרגש והיפהפה של תומר היימן "מיסטר גאגא",השוטח בפנינו, באופן כרונולוגי, את סיפור חייו של נהרין, החל משנות ילדותו בקיבוץ מזרע ועד היום, דרך קטעי פוטאייג' יפהפים ונדירים מאין כמותם. הסרט יצא לאקרנים ב- 2015, והספיק מאז, להשתתף בפסטיבלים בכל העולם ולגרוף מספר לא קטן של פרסים ושבחים. 

 

 

 

 

מתוך הסרט "מיסטר גאגא", 2015

 

נהרין נולד בשנת 1952 בקיבוץ מזרע. ב־ 1974 החל את הכשרתו כרקדן בלהקת מחול בת־שבע. בשנתו הראשונה בלהקה בחרה בו הכוריאוגרפית האורחת מרתה גראהם להצטרף ללהקתה בניו יורק. בעת שהותו בניו יורק קיבל נהרין מלגה מטעם קרן התרבות אמריקה־ישראל ולמד בבית הספר האמריקאי לבלט של הניו יורק סיטי בלט, בבית־הספר ג'וליארד ואצל מגי בלק ודיוויד האוורד.  בהמשך הופיע במשך עונה אחת עם להקת המחול בת־דור ועם בלט המאה ה־ 20 של מוריס בז'אר בבריסל.

 

בשובו לניו יורק ב־ 1980 הוא הציג לראשונה כוריאוגרפיה משלו בסטודיו קזוקו היראביאשי. בשנים 1990-1980 העלה נהרין את עבודותיו בניו יורק ובארצות העולם והוזמן ליצור בלהקות שונות ובהן בת־שבע, להקת המחול הקיבוצית ובלהקת המחול ההולנדית NDT. במקביל עבד בקביעות בניו יורק על פרויקטים שונים עם קבוצת רקדנים ובשיתוף עם אשתו הראשונה, הרקדנית מארי קאז'יוורה.  נהרין וקאז'יוורה פעלו יחדיו שנים רבות עד למותה ממחלת הסרטן ב־ 2001. נהרין מונה למנהל האמנותי של להקת מחול בת־שבע ב־ 1990 ומכהן בתפקיד זה עד היום. במהלך שנותיו בלהקה יצר יותר מ־ 30 עבודות לבת־שבע ולאנסמבל בת־שבע – הלהקה הצעירה.

 

במקביל לעבודתו ככוריאוגרף, פיתח, נהרין, את "גאגא", שפת תנועה ייחודית המיועדת לכלום. "גאגא"משמשת את רקדני להקת בת־שבע כשיטת האימון היומיומית, ומועברת היום לרקדנים ולציבור הרחב בכל רחבי העולם על־ידי מורים מוסמכים. "גאגא מציעה מטלות מאתגרות בכמה רבדים. אנו מודעים לקשר בין מאמץ לתענוג, אנו מודעים למרחק שבין אברי גופינו, אנו מודעים לחיכוך בין הבשר לעצמות שלנו, אנו חשים במשקל של איברנו, ובכל זאת הצורה שלנו לא נקבעת על-ידי כח המשיכה. אנו מודעים למקומות שבהם אנו צוברים מתח מיותר, אנו מרפים רק על מנת להביא חיים ותנועה יעילה למקום שבו הרפינו. אנו מגבירים את עצמת הקול ומקשיבים לגוף שלנו, אנחנו מעריכים מחוות קטנות, אנו מודדים ומשחקים במרקם עורנו, אנו עשויים להשתטות, לצחוק על עצמנו.אנו מתחברים לתחושת "שפע הזמן" בייחוד כשאנו נעים במהירות, אנו לומדים לאהוב את זיעתנו, אנו מגלים את התשוקה לנוע ולקשר את התנועה למאמץ. אנו יכולים לשנות את הרגלי התנועה שלנו אם נמצא הרגלים חדשים, אנו יכולים להיות רגועים ודרוכים בו-בזמן. אנו זמינים" אומר אוהד נהרין.

 

יצירתו המופלאה של הדוקומנטריסט תומר היימן,"מיסטר "גאגא", שוזרת בתוכה נקודות מפנה חשובות בחייו של נהרין- המעבר מילדות לנערות ולבגרות, שנותיו בלהקה צבאית (כולל קטע ארכיוני מדהים שבו הוא מופיע מול חיילים במלחמת יום הכיפורים), וחייו כסטודנט בניו-יורק, אהבה, פרידה ומוות, המשכיות ודור המשך. היימן מצליח לשרטט באופן מדוייק, מרגש ועוצמתי קווי מתאר לדמותו של אוהד, אך, אין זה דיוקן של ממש, כי דמותו, חשופה ככל שתהיה, נשארת  בעיני, בסופו של עניין, עלומה, פראית, חסרת שליטה ומעצורים, אניגמטית ולא שלמה. בסיקווננס הפתיחה מוצג אוהד כמי שחותר לשלמות מוחלטת, הוא מצפה מהרקדנים שלו לדיוק, התמסרות טוטאלית וחוסר שליטה עד לכדי עילפון של ממש. הוא אומר למאיה (אחת הרקדניות) במהלך חזרה: "יפה. ממש יפה. בואי נעצור. מאיה את צריכה להתייחס יותר לקצב הנפילה. את ממש מאטה. זה היה יותר מידי בשליטה. הרגשת את זה? את צריכה לאבד הכרה כשאת למעלה, לפני שאת נופלת. את בסדר? את צריכה למצוא את הדרך להיות לא בשליטה. במקום ללכת אחורנית. תתני לזה לקרות". כבר בדקה וחצי הראשונה של הסרט מוצג אוהד, כיוצר מוכשר ודומיננטי מאד, ככזה שאינו מוותר לעצמו או לאחרים, שדורש חופש והתמסרות מוחלטת. בכותרת הפתיחה מוצג קטע מתוך המופע "קיר" ("אחד מי יודע") שרץ כבר 27 שנים (1990-2017), אחת ההופעות המוכרות והמצליחות ביותר של בת-שבע בארץ ובעולם [1]. אני חושבת שכל מי שאוהב אמנות, מוסיקה ומחול בפרט, יימצא בסרט הזה משהו כובש, מרגש, עוצמתי וגדול. "הרעיון של עונג פיזי כתוצאה מפעילות גופנית היה חלק מהותי מהאופן שבו תפסתי את החיים שלי" אוהד נהרין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תומר היימן, הידוע ביצירת סרטי דיוקן אינטימיים הנפרשים על גבי שנים (אביב, תומר והשרוטים, עליזה) לקח על עצמו משימה לא פשוטה כשהחליט לראיין, לצלם ולתעד את אוהד נהרין. הפקת הסרט ערכה 8 שנים. הסרט מורכב משעה ושלושים ותשע דקות שאינן מספיקות, לדעתי, להצגת אישיות מופתית ועוצמתית כל-כך. אך עם זאת, הן כן מצליחות לספק הצצה לעולמו האישי והפרטי של אחד הכוריאוגרפים החשובים והמסקרנים שקיימים היום בעולם. זהו סרטו התיעודי השני על אוהד (הראשון Out Of Focus, 2007).

טל רז CinemaTalk | סינמטוק

© 2016-2018 

תל אביב-יפו