החיים בסרט נע- ניקולאוס גיירהאלטר
08 מאי 2016, 16:00 | טל רז
פסטיבל דוקאביב הקרוב (19-28.05.16) יארח שלושה סרטים של הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהלטר. סרטו החדש "הומוסאפיינס" יוקרן בנכוחותו.
'לחם יומנו' (2005) מתאר באופן אסתטי ומדוייק את המהפכה בכושר הייצור האנושי. המהפכה התעשייתית והטכנולוגית הולידה פסי ייצור בענף החקלאות והמזון מהחיי. דשנים וקוטלי חרקים מלאכותים, ארסנל של תרופות והורמונים, הזרעה מלאכותית, חיות משק שמגודלות בהמוניהן במתקנים תעשייתיים ומעבירות את חייהן כחלק מפס ייצור משוכלל, כשגורלן ועיצוב גופן נשלט ע"י האדם לפי שיקולים של רווח והפסד.
חזירים מובלים במשאית לשחיטה, הזרעת מלאכותית של פרות, מתקנים להפקת ועיבוד חלב פרות, לידה קיסרית של עגלים, לולי תרנגולות, ברירת אפרוחות "פגומות" ואפרוחים ממין זכר (שאינם יכולים להטיל ביצים) מתוך סרט נע- אפרוחים נגרסים או מושלכים לפח (בישראל מושמדים כל כעשרה מיליון אפרוחים מידי שנה), גידולי חקלאיים בניהם חממות של עגבניות, ריסוס ירקות ופירות, תעשיית הדגים, כל זה ועוד, מוצגים דרך ענקי הטכנולוגיה (מכונות ענקיות, מסועים, סרט נע) באופן אסתטי, סטרילי, קר וקשה.
שמות המפעלים, המקומות והאתרים בהם צולם הסרט אינם מוצגים מתוך כוונה לתת לצופה לשפוט ולגבש דעה עצמאית על המזון שהוא אוכל. ללא קטעי ראיונות או שיח, גיירהלטר, מעביר לצופה ביקורת נוקבת על האוכל שאנחנו אוכלים. לחם יומנו מתאר את 'מאחורי הקלעים' של תעשיית המזון ומקשר בין הייצור והתעשייה בפועל לאוכל שמונח לנו בסופו של יום על הצלחת. המרחבים המונומנטאליים, הנופים והצלילים המוזרים שמלווים את הסרט יוצרים אווירה קשה מאוד לעיכול.
את סרטו החדש של גיירהלטר זכיתי לראות במסגרת "בֶּרלִינהָלֶה"- פסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין Internationale Filmfestspiele Berlin). הומוספיאנס בוחן את התוצאות של אירוע אפוקליפטי שנגרם מהיחס שלנו למערכות האקולוגיות שסביבנו ומההרס השיטתי של מרקמים ביולוגיים, אקולוגיים וגאוגרפיים. אותם העקבות שבני אדם מותירים אחריהם בעולם באים לביטוי דרך מבנים נטושים, אחוזות, חנויות, בתי קולנוע, מחלקות בתי חולים, משרדים, ספריות, כנסיות, בתי ספר, פארק שעשועים ובתי הכלא. למרות שמו, הומוספיאנס, בסרט אין כלל צילומים של בני-אדם. אחד הסרטים התיעודיים היפים ומרהיבים שראיתי בשנה האחרונה. כמו בשני סרטיו האחרים, גם כאן אין שיח או קריינות. בזה אחר זה נשזרים במשך 94 דקות קטעי צילום ופוטאייג' עוצרי נשימה. מעקב אחר הפוסט-אפוקליפסיה הנוכחית.
המערב חושף את האופן שבו התאורה המלאכותית נתפסת בידי האדם ומעצבת את פני הסביבה. בשונה מסרטיו האחרים, 'המערב' לוכד קטעי שיח על רקע צילומי התאורה ומתעד אותו. מצלמות אבטחה, פנסי מכוניות, פנסי רחוב, אש שבוקעת מתוך צריפים ישנים, פלורוסנטים, אחות במדים במחלקת פגים וילודים, אורות וצפצופים של סטורציה ומכשור רפואי שמחוברים לפג, פוטותרפיה של פגים, ועידות פרלמנט, דרשות של כמרים, תאורה ורחשי מסעדה בשעות הלילה, רייב בתוך יער, אורות אמבולנסים והצלב האדום בעת פינוי פצועים על אלונקה, פינוי צלחות אוכל וכוסות בירה, בתי-חולים, חדרי בקרה של ביטחון, אור שבוקע מתוך מסכי טלויזיה ומחשב, תאורת רחוב יחד עם מצלמות אבטחה לוכדות שיחות בין אנשים, מפעלי ייצור לחלקי מטוסים,טקס כמורה נצרי, אולפן חדשות, מפעלים, מיון דואר במשמרת לילית, שיחת ועידה בסקייפ, בתי אבות. כל זה ועוד כשהמוטיב המוביל בסרט זה הוא האור. אם לא הייתי קוראת קודם לכן אודות הסרט, אני לא בטוחה שהייתי מבינה שמדובר בסרט על תאורה לילה ואור.
שלושת הסרטים של גיירהלטר שיוקרנו במיני פרספקטיבה עליו מתכתבים בניהם וניכר כי הנושא המשותף לכולם הוא האדם או הנזקים, ההרס והשליטה בטבע בידיו. לגיירהלטר אג'נדה חברתית, סביבתית מאוד ברורה מה שהופך אותו בעיני לפרסונה מאוד אהובה, מוערכת ומוצלחת.
