קפה נגלר- החלום ושברו

08 מאי 2016, 16:00 | טל רז

"קפה נגלר המיתולוגי, המקום הכי חם הכי מפואר והכי פרוע בברלין של שנות העשרים. קפה נגלר עמד במוריצפלאץ, הכיכר הכי יפה בעיר. כולם ישבו שם מאיינשטיין ועד קפקא. אכלו קוגלהוף ביום ושתו אבסינת בלילה".

במילים אלו נפתח "קפה נגלר״, סרטם התיעודי של מור קפלנסקי ויריב בראל. בחלקו הראשון של הסרט, מור יוצאת למסע בעקבות הסיפור שמאחורי "קפה נגלר" המפורסם - בית קפה שהוקם ונוהל על ידי משפחתה בראשית המאה העשרים בברלין. היא נוסעת לכיכר מוריצפלאץ' אשר בברלין ומראיינת את הדיירים הנוכחים בבניין בו התגוררה משפחתה. מתוך ניסיון להחיות את הסיפור, לדלות פרטים חדשים ומרגשים שיתווספו לקטעי הזיכרונות הנגלים, היא מנסה לעורר מחדש את הזיכרון והחלום- "בתוך כל הריק הזה, רציתי לראות קצת מסמכים, תאריכים, תמונות. משהו אמיתי. משהו שאפשר לגעת בו". מור נפגשת עם כריסטוף קרויצמולר, היסטוריון בכיר בוילה ואנזה, אשר אומר לה: "אני מוכרח להודות שאף פעם לא שמעתי על קפה נגלר בעבר. אני מוכרח להיות כנה איתך. לפי המידע שהצלחתי ללקט, נראה שקפה נגלר היה בית-קפה נחמד, יפה ושכונתי, אבל לא יותר מזה. צר לי שאני נאלץ לספר לך את זה". יש במשפט זה מעין דה-קונסטרוקציה לניסיון לחבר מחדש שברי חלום פזורים. משפט זה ממחיש את האכזבה הגדולה של בני אותו דור שלישי "לגעת שוב בחלום". עולה כאן השאלה: מהו טיבו בעצם של החלום הזה? האם החלום הוא הניסיון לצלם סרט שעוסק בנושא שמרגש כל-כך את סבתא? האם מור מנסה להגשים חלום ישן של סבתה כדוקומנטריסטית לשעבר (נעמי קפלנסקי)? האם החלום הוא ניסיון לגלות פיסות מידע נוספות, לאמת את הדברים ולהגיע לידי פרטים חדשים? לאחיזה מחודשת? או שמא החלום הוא מאמץ להמשיך את מורשת העשייה הקולנועית בבית משפחת נגלר- הסבתא, האבא והבת - ולעשות גם כן סרט קולנוע?

לכאורה, מעט מתרחש בסרט הזה. מור נוסעת לברלין ואינה מצליחה למצוא פרטים חדשים או מסעירים לגבי הסרט שהיא עושה. מעט היא מגלה, אך עם ההתקדמות הצילומים, נפרש בפני הצופה מנעד רחב של דמויות, חלקן מצחיקות ומשעשעות.אנו נחשפים לבני משפחת נגלר- לסבתא נעמי, לנכדה, לאבא ולדוד. הדמויות עטופות בחינניות ומעוררות בצופה עניין רב. פתאום הנושא עצמו כבר לא כל כך חשוב, גם לא התקדמותם של הצילומים. לפתע הצופה מוצא עצמו מתרכז במה שנשאר- בדמויות עצמן. חלקו השני של הסרט מתמקד בשברו של החלום. מור לא מצליחה למצוא מספיק מרואיינים וברלינאים היודעים דבר מה על בית הקפה של משפחתה.

 

נדמה שגם בפוסטר של הסרט ניתן לראות את מור וסבתה ניצבות מלפני אותו חלום מרוחק, שברירי, אפור. משני הצדדים נראים ענני עשן המטשטשים את קווי המתאר של בניין הקפה.כמו בית הקפה נקבר גם הסיפור ואז מתחילה תפנית בעלילה. מור מבקשת מהדמויות לגולל את סיפוריהם האישיים ולהציבם בתוך בית הקפה באופן פיקטיבי כמבקשת לעורר מחדש ולאחות מחדש את שבריו.

לאחרונה, אנו עדים ליותר ויותר סרטים תיעודיים שמתחילים באופן אחד, מקבלים תפנית עלילתית ומסתיימים באופן אחר. ההשוואה המתבקשת כאן היא לסרט "הדירה" של ארנון גולדפינגר משנת 2011. שם מנסה הבמאי לפענח תעלומה מורכבת ומטלטלת מן העבר המשפחתי בעקבות רמזים מטרידים שנמצאו בדירת סבתו. הסרט מתחיל מתיעוד פינוי תכולת הדירה של סבתא, לאחר שזו הלכה לעולמה, וממשיך בגילוי סודות אפלים אודות הסבא והסבתא והקשר שלהם לגרמניה הנאצית.

ההשוואה כאן היא בלתי נמנעת- מדובר במשפחות יהודים מגרמניה. העיסוק בעבר והניסיון לנבור בתוכו מדלג ומגיע לבני הדור השלישי אשר מבקשים לתעד, להנציח, לחקור ולשאול.הניסיונות לחשוף בפני הצופה פרטים וסודות אפלים בהיסטוריה המשפחתית מאפיינים את שני הסרטים. גולדפינגר מלקט את שברי המידע המאובקים הללו ויוצא למסע בלשי חוצה גבולות, מסעיר ומפתיע, מורכב ורב תהפוכות, כדי לברר את מהות הקשר של סבו וסבתו עם ליאופולד פון מילדנשטיין, המפקד הראשון של המחלקה היהודית באס דה, שירות הביטחון של המפלגה הנאצית והאס אס, שבראשית תקופת השלטון הנאצי בגרמניה תמך בכוונות הציונות ליישב את היהודים בארץ ישראל.

במהלך ריאיון שערכה נירית אנדרמן בעיתון "הארץ" (אנדרמן, 2011) עם במאי הסרט, תיאר זאת גולדפינגר כך: "בהתחלה באתי לדירה לבד, התחלתי לצלם לגמרי לבד, רציתי לעשות משהו, אבל לא בדיוק ידעתי מה", "לדירה של סבתא שלי הייתה משמעות בשבילי עוד כילד, וריתק אותי העולם הזה שהולך להיעלם. זה היה הרעיון הראשוני לסרט". הוא פגש ברחוב את הצלמת טליה (טוליק) גלאון, שגרה לא רחוק מבית סבתו, סיפר לה על הדירה, והיא הצטרפה אליו לצילומים באווירה לא מחייבת. מאוחר יותר הצטרף אליהם הצלם פיליפ בלאיש. הם צילמו את הנבירה המשפחתית הממושכת בארונות, את החפצים בעלי הניחוח האירופי המיושן שנשלפו מהם בזה אחר זה, ואת עשרות שקיות הזבל שהלכו והתמלאו במהירות בניהן מגובבים במסמכים מתכלים גם הסודות המשפחתיים.

אבל הם לא לגמרי ידעו מה הם מחפשים. ואז זה קרה. פתאום, בין ארגזי הכפפות והנעליים, פרוות השועלים והארנקים, מדפי הספרים ותיבות המכתבים, הבליחה ערימה של עיתונים גרמניים ישנים. גולדפינגר לא העלה על דעתו שזה קצה החוט שעתיד להשליכו למסע רגשי מטלטל ומבלבל, שיחשוף היסטוריה משפחתית יוצאת דופן, שבמשך שנים הוסתרה והודחקה. "ההישג הגדול של סרט זה הוא שהוא מראה לנו באופן ברור שהחיטוט הנרחב והעצום בעבר אינו הסתיים, אלא במידה מסוימת הוא רק החל והוא חייב להמשך". (2011,NDR Kultur).

"היו סיטואציות נורא מצחיקות, אבל לא משהו שיכול היה להחזיק סרט", מספר גולדפינגר. "באחד הימים טוליק אמרה לי: שמע, זה סרט על שום דבר. זה סיינפלד, מה שקורה פה״. לא הבנו לאן אנחנו הולכים. אני זוכר שאמרתי לה שאני מרגיש כמו דייג, שעומד עם החכה ומחכה שמשהו יקרה. חיכינו". אימו דיפדפה בעיתונים בהפתעה, הבהירה כי כולם עוסקים באותו הסיפור, ותירגמה את תוכנם לעברית למען בנה הבמאי, שכיוון אליה את המצלמה.

נדמה שמור קפלנסקי חוזרת על המבנה הנראטיבי הזה בסרטה שלה. הנבירה בעבר ובהיסטוריה המשפחתית שולחת גם אותה למחוזות הבירה מתוך ניסיון ליצור ולגלות פרטים נוספים. אנו עדים לניסיון של בני הדור השלישי להתמודד עם זיכרון ההיסטוריה. הסרט נוגע בשאלות של זהות, שייכות, הדחקה ועיצוב זיכרון ובעיקר מצליח להזכיר את המורכבות הגדולה המאפיינת את כל הנושאים הללו.

טל רז CinemaTalk | סינמטוק

© 2016-2018 

תל אביב-יפו