"פרה אדומה"- שלמות וקדושה בסרט אחד
31 יולי 2018, 14:00 | טל רז
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל"; "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא ... הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ" (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק 2).
"פרה אדומה" הוא סרט הביכורים של הבמאית והתסריטאית הישראלית ציביה ברקאי-יעקב, בוגרת בית- הספר לקולנוע וטלוויזה סם שפיגל, והוא אחד הסרטים הטובים והמומלצים בקטגריית דרמה ישראלית שהוקרנו השנה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה- 35 בירושלים. השנה עמד הפסטיבל בסימן סרטי דת ויהדות. ארבעה סרטים ישראלים עסקו בנבכי ותוככיה של החברה החרידית וסבבו סביב העיר ירושלים: הבלתי רשמיים של הבמאי אלירן מלכה אודות עלייתה של מפלגת ש"ס, "גאולה" של הבמאים יוסף מדמוני ובועז יהונתן- יעקב שעסק בחזרה לתשובה של סולן להקת רוק, הסרט הדוקומנטרי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' אודות אורי זהר ותהליך הפקת הסרט החדש שלו ו"פרה אדומה" שהוא סרטה הראשון של ציביה ברקאי-יעקב. לכולם מכנה משותף חזרה בתשובה או מוטיב הדת ומרחב משותף העיר ירושלים.
"פרה אדומה" פותח במחזור הראשון של תכנית ״החממה״ של סם שפיגלה והוקרן ב״ברלינאלה״ (Berlinale), פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-68 של ברלין. עלילת הסרט מתרחשת בהתנחלות סילאוון שבמזרח ירושלים, כשברקע פינוי המאחז הבלתי חוקי עמונה. הסיפור מגולל את סיפורה של בני (בנימינה) נערה בת 17, שהתייתמה מאמא בגיל ינקות, וגדלה וגרה עם אביה, שוקי (גל תורן), משיחיסט ימיני קיצוני. פרה האדומה בהלכה היהודית היא פרה שצבעה חום אדמדם המשמשת סמל לקדושה וטוהר יחידים שנטמאו בטומאת המת, בכוחה לטהר את ישראל ולהביא לחידוש עבודת המקדש. בסרט של ברקאי-יעקב הפרה היא מטאפורה ומקבילה לדמותה של הפרוטגוניסטית (אביגייל קובארי) המסמלת את הטהרה והשלמות מהטומאה שמסביב. הטומאה באה לידי ביטוי החל מיחס החברה החרדית ליחסים הומו-לסביים ועד טומאה של כיבוש או מוסר. ההקבלה בין "הפרה הקדושה" האדומה לבין בנימינה שצבע שערה אדום כשל הפרה כמעט בלתי נמנעת.
הסרט נבנה על מפגש הדרגתי ובוסרי בין שתי נערות, בני ויעל, בת שירות לאומי שעובדת אצל אביה של בני. בני ויעל מבלות זמן רב יחד ומתפתח בניהם רומן שסופו צפוי וידוע מראש. סופה של בני או סופה של אהבתה ליעל מסתמנת כגורלה של העגלה הצעירה- ״ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף״ (במדבר י״ט). הסרט מתכתב באופן רגיש ונבון עם עולם השירה, הספרות והמקרא ומעמיד באופן כנה, אמיץ ואותנטי סיפור אהבה בין שתי נשים על רקע הדינמיקה והבעייתיות החברתית- פוליטית בעיר ירושלים. עשייה קולנועית אמיצה ורגישה שמדייקת בעיני בסגנונה ותוכנה את היכולת לספר סיפור אישי מורכב.